הצטרפו לקהילת TLI - קהילה צעירה, פעילה ומחכימה! מהווה פלטפורמה להמשך לרצף התכניות של TLI (אדוונס, חממה, כנס, BIH). הקהילה מהווה מקום לשייכות, מימוש עצמי, משמעות וחכמה יהודית.

והפעם בסימן ט״ו בשבט ????

כבני אדם אנחנו תמיד מחפשים התחדשות, חוששים להרגיש שחיקה וניוון. מה הסוד לשמירה על רעננות וצמיחה?

ט"ו בשבט, כידוע, הוא ראש השנה לאילנות. מאחר שהמסורת היהודית מקשרת לא מעט בין אילנות לבני אדם, אנחנו יכולים ללמוד לא מעט מהעצים וחייהם. 

דוד המלך בתהילים משווה את האדם הטוב והישר לעץ, אבל לא סתם עץ, אלא "והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים, א, ג) 

מה מיוחד בעץ ששתול דווקא על פלגי מים?

כל עץ יונק משורשיו והמקום בו השורשים נטועים משמעותי מאד עבור העץ. עץ נטוע במקום יבש יכול לנבול או להפסיק לתת פרות בעת בצורת. לעומתו, עץ שנטוע על פלגי מים תמיד יהיו לו המים שהוא זקוק להם כדי לשגשג. 

גם לאדם יש שורשים. המוח הוא המקבילה האנושית לשורשים. בדיוק כפי שהשורשים מוליכים חיות ומזון לכל חלקי העץ, המוח שולח תחושות והרגשות לכל האברים.

חכמת היהדות נמשלה למים, ודוד המלך מלמד שאדם שלוקח זמן קבוע ללמוד את חכמת התורה, אדם שמאפשר לעצמו להתחבר למקורות המים של המורשת שלו, בין אם זה בחברותא קבועה או לימוד אישי, יזכה לצמיחה מתמדת.

יש דמיון מסויים בין חיפוש זוגיות והחלטה על קריירה: בשניהם אנחנו נוטים לחשוש: 'האם בחרתי נכון? האם כדאי לי להתחייב?' 

כן, כיף לי איתה. אבל אולי יש אי שם מישהי יותר מתאימה לי? כן, העבודה הנוכחית נותנת לי סיפוק ואני מרגישה שאני ממצה את הפוטנציאל שלי, אבל אולי בכל זאת הייתי צריכה להירשם ללימודי רפואה?

חכמת היהדות מלמדת אותנו שנטיית הלב שלנו מרמזת לנו שאנחנו במקום הנכון. פגשנו מישהו וליבנו נוטה לחיוב באשר לקשר איתו? אין צורך לדאוג 'אולי אי שם יש אופציה טובה יותר'. נטיית הלב היא האיתות שחשוב לשים אליו לב. היא אומרת לנו שכדאי (או לא כדאי) להתקדם עם הקשר הזה.

אותו הדבר נכון לגבי קריירה. מצאנו בעצמנו חשק ורצון לעבודה מסויימת? אנחנו מצליחים לסבול את האתגרים שלה בלי להתרסק ולאבד כל נטייה לעסוק בה? זו הדרך שנועדה עבורנו להשיג פרנסה בעולם.

אז מה המשותף בין אהבה לקריירה? בשני התחומים הללו, אנחנו צריכים ללמוד לסמוך על האינטואיציות שלנו כדי לקפוץ למים ולהתחייב באמת. נשלחנו לעולם עם הכלים הדרושים למצוא את החצי השני שלנו ואת ייעוד העשייה שלנו.

כל מה שאנחנו צריכים הוא להקשיב היטב למה שהלב שלנו מנסה לומר.♥️

איך מנהלים קונפליקטים בלי שהם ינהלו אותנו? איך מעבירים יום עבודה פרודוקטיבי עם מגוון אנשים שבאים מרקע אחר משלנו, חושבים אחרת בכל עניין, מביעים דעות פוליטיות שקשה לנו איתן, ואולי אפילו אוהבים וופלים לימון? ????

לפעמים נראה לנו שאי אפשר להמנע מויכוח, גם אם הוא מוביל להתלהטות רוחות. יש על הפרק נושא שחשוב לנו לפתוח ולברר. מצד שני, האם המחיר מוצדק? הרי גם בשוך הויכוח נצטרך להמשיך לעבוד ביחד. 

חכמת היהדות מלמדת אותנו מושג מופלא שנקרא 'את והב בסופה'. מקור הביטוי הוא במקרא, שם מוזכרות הערים והב וסופה שכבשו שבטי ישראל, בפסוק: "על־כן יאמר בספר מלחמת ה' את־והב בסופה". אולם התלמוד מפרש את המילים הללו בצורה אחרת: מדובר באנשים שחולקים זה על זה בנושא מהותי או עיוני, הויכוח החשוב נחשב 'מלחמת השם', אבל למרות היריבות הרעיונית העזה אינם נפרדים אלא כידידים, 'והב בסופה' – אהבה בסופה של המחלוקת.????

מילים אלה הפכו לניב שמופיע רבות בספרות היהודית. ניתן למצוא מקומות רבים בהם כחתימה על ויכוח או בצמוד לדעה חולקת נכתב 'את והב בסופה'. והמשמעות תמיד אחת: דעותינו חלוקות אבל אין פה שום דבר אישי. אפשר לא להסכים, ובחריפות רבה, על דברים שחשובים ויקרים לנו מאד, ולהישאר ידידים.

אז איך מתנהלים בצורה אפקטיבית מול מקומות של חילוקי דעות? עלינו לשאול את עצמנו: האם הוויכוח כאן מתנהל כמו שצריך, מתוך רצון ללמידה וקשב לצד השני? האם גם אחריו נמשיך להסתדר יפה? בסופו של דבר, המבחן האמיתי הוא האם נוכל לאהוב בסוף. זה מה שחושף האם הויכוח התנהל למטרה מוצדקת – או פשוט למען האגו שלנו.

כולנו רוצים אקלים חיובי במקום העבודה. כולנו גם מבינים (בדרך כלל) שלנו עצמנו יש תרומה לאקלים הזה. עדיין, אפילו לתרום תרומה חיובית משל עצמנו יכול להיות מאתגר. באמת שהיו פקקים איומים הבוקר, שכחתי בבית את ארוחת הצהרים שארזתי בקפידה, והשכן שלי לאופן ספייס הוא האדם המעצבן בתבל. אז מה אתם מצפים, שאפזר חיוכים?

בשבוע שעבר חגגנו את ראש חודש אדר. ומי מאיתנו לא זוכר מהילדות את השיר: 'מש, מש, משנכנס אדר. מרבים מרבים מרבים בשמחה'. 

אבל איך אפשר לצוות על השמחה? בכלל, ביהדות אנחנו פוגשים ציווים לשמוח לא רק בהקשר של חודש אדר: גם בסוכות פסח ושבועות יש ציווי 'ושמחת בחגך', ובאופן כללי התנ"ך מדבר על התנהלות בשמחה כדרישת סף חיים נכונים.

איך זה עובד? הרי פקקים וקולגה מעצבן הם אפילו לא ברשימת הטופ-טן של האתגרים שהכי מקשים על שמחת החיים!

הציוויים על שמחה ביהדות, אומרים חכמינו, נועדו ללמד אותנו משהו חשוב: שמחה זה לא משהו שפשוט קורה לנו. אנחנו צריכים לגרום לה לקרות. איך? בהתבוננות על מה שכן טוב. בבחירה במה להתמקד. בחשיבה חיובית על העתיד. בפרשנות נדיבה למעשי הזולת.

חכמת היהדות, אם תרצו, גילתה את הפסיכולוגיה החיובית הרבה לפני שהאסכולה הזו נוסדה באופן רשמי. אם אנחנו רוצים להרגיש שמחה ולהפיץ אנרגיות חיוביות – יש בהחלט הרגלי חשיבה והתנהלות שאנחנו יכולים לאמץ. ולא רק במקום העבודה, אגב…

אדר מרובה-בשמחה לכולנו!????????

אם אתם בעלי אמביציה, כנראה שאתם שואפים להתקדם לעמדת ניהול משמעותית. על עמדות ניהול כאלה מקובל לדבר היום במונחים של 'מנהיגות'. אבל האם הטייטל הוא זה שיהפוך את המנהל למנהיג בארגון?

בפורים אנחנו חוגגים את נס הצלת היהודים המפורט במגילת אסתר. מי הם גיבורי הנס הזה? מרדכי ואסתר כמובן. 

מה לגבי המלך המוזכר שוב ושוב במגילה, אחשוורוש? ובכן, הוא בעיקר משמש מקור לבדיחות. מקורותינו מספרים לנו כי היה מלך טיפש או לפחות הפכפך. מקריאת המגילה, קשה להתפעל ממלך שמשתכר עד כדי השתטות שמובילה אותו להרוג את אשתו, מסכים בקלי קלות לג'ינוסייד ומובל באף על ידי שר תככן כמו המן. 

ובכל זאת, אחשוורוש היה מלך – ומלך עם שיניים! הרי אם היה מלך נטול כוח, אף אחד לא היה מתרגש מהאגרות החתומות בטבעת המלך ששלח לכל קצוות הממלכה.

מה שדמותו המלכותית אך הנלעגת של אחשוורוש מהמגילה מלמדת אותנו הוא שכוח לא מספיק כדי להיות מנהיג מוערך ומצליח. יכול להיות שיהיה לך כוח להעניש ולתגמל, ועדיין אנשים לא יראו בכך יותר מרודן קטן שלא ראוי לתפקידו. מלך אמיתי מפגין מלכותיות. מנהיג אמיתי מפגין מנהיגות.

 הטייטל לא עושה את האדם, מזכירה לנו מגילת אסתר – האדם הוא זה שעושה את הטייטל. שזו אחת הסיבות כנראה שמרדכי נכנס להיסטוריה כ'מרדכי היהודי' ולא כ'מרדכי המשנה למלך', למרות שזה היה המינוי שקיבל בסוף המגילה. מרדכי היה אדם גדול ומנהיג בזכות עצמו, ולכן התאים לתפקידי מנהיגות. אחשוורוש אולי היה מלך – אבל שום טייטל וכתר לא יכלו להעניק לו תכונות מנהיגות.

אחת הדרישות החשובות ביותר להצלחה בעולם התעסוקה של ימינו היא למידה לאורך כל החיים – lifelong learning. לפי מומחים, זו הדרך העיקרית להתמודד עם שוק עבודה שחווה שינויים תכופים ומשמעותיים מבלי לאבד את הרלוונטיות שלנו. בין אם מדובר ברכישת מיומנויות חדשות או בפיתוח של מיומנויות קיימות, אנחנו נדרשים לחיות בלמידה מתמדת, במאמץ קבוע לדעת עוד ועוד.  

המלצה לתרגול המיינדסט של למידה מתמדת אפשר למצוא בפרקי אבות. "איזהו חכם?" שואלת המשנה, ואף עונה: "הלומד מכל אדם". ומפורש כי מי שראוי לשם חכם הוא זה שלומד, בלי להתבייש, גם מהפחותים ממנו בדרגה.

כולנו רוצים להיות אנשי מקצוע חכמים, וההגדרה העתיקה הזו מתווה לנו דרך. כל אדם שאנחנו פוגשים – יש לו משהו ללמד אותנו. הסתכלו סביב: מה אפשר ללמוד מהמזכירה? ממנהל החשבונות? מאחראי משאבי האנוש? מהג'וניור שבדיוק קלטנו? 

אפשרויות הלמידה הן אינסופיות, והן לא נמצאות רק באינטראקציה עם הבכירים מאיתנו. כל אדם, מלמדת אותנו חכמת היהדות, הוא בעל פוטנציאל ללמד אותנו דבר מה. עלינו רק לפקוח עיניים, להטות אוזניים, ופשוט – ללמוד. ????

תקופות לחוצות בארץ ובעולם משפיעות גם על ההתנהלות שלנו בעבודה. אם החדשות מלאות בידיעות מטרידות, וכבישי הארץ מלאים בהפגנות, והמטבחון בעבודה מלא בשיחות על הבנק הבא שעתיד לקרוס, הפיוז שלנו בהחלט מתקצר. אנחנו אולי רוצים להיות מקצועיים לגמרי בעבודה, אבל זה לא אומר שאנחנו מצליחים לא לכעוס, להתבטא בזעם, או לכתוב מסרי ווטסאפ חריפים וזועפים. 

שלמה המלך, חכם עם מוניטין רציני, תיאר באופן חד משמעי את חשיבות היכולת לא להתפרץ בכעס: 'טוב ארך אפיים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר'. 

בימי קדם, שרי צבא גיבורים נמצאו בשלבים הגבוהים ביותר של הסולם החברתי. אבל שלמה, שהעסיק לא מעט גיבורים כאלה, סבר שיש גבורה חשובה הרבה יותר: היכולת של אדם לא לכבוש ערים, אלא לכבוש את כעסו.

האדם הממוצע רוצה להשיג שליטה והשפעה בעולם. אבל למה שאחרים יקשיבו לך אם אתה בעצמך לא מסוגל להקשיב לצו השכל שלך? שואל שלמה המלך. אם אתה לא מנהיג את עצמך, בוודאי שלא תוכל להנהיג אחרים.

לכעוס בעבודה (ולכעוס בכלל) זו בסופו של דבר לא רק שאלה של נימוסים, אווירה טובה, או יצירת רושם מסויים. ליציאה מהכלים יש משמעות מאד פשוטה: לא עבדנו מספיק על החוזק שלנו, כי חוזק אמיתי פירושו יכולת לשלוט בכעס. רק כך, כשאנחנו מושלים בעצמנו, אנו יכולים לצפות להשפיע באמת גם על סביבתנו.????

מכירים את התרגילים האלה בסדנאות גיבוש קבוצתי או צמיחה אישית, בהם מבקשים מכם לערוך רשימה של דברים שאתם מודים עליהם? לרובנו יש דברים קבועים לשרבט ברשימות כאלה: המשפחה, הבריאות, הכלב. עדיין, קשה לומר שקל לנו לערוך רשימה ארוכה כזו; בוודאי לא בהשוואה לקלות שבה נשרבט רשימה של דברים טעוני שיפור…

לתרגול של יכולת ההודאה שלנו, עם זאת, יש חשיבות רבה לא רק למצב הרוח שלנו אלא גם להצלחתנו המקצועית. כך למשל, כאשר טום בריידי, שחקן הפוטבול האמריקאי שפרש לאחרונה, התבקש לדבר בפני כנס רופאים בארה"ב על האופן בו הוא מגדיר הצלחה, תשובתו התמקדה בתכונה אחת ויחידה: הכרת תודה. כשאני עולה לשחק, אמר האתלט שזכה שבע פעמים בסופרבול, אני חושב בתודה על כל האנשים הרבים שתמכו בי במהלך הקריירה שלי: מאמנים, חברים לקבוצה, רופאים, בני משפחה. זו ההשראה שלי להמשיך להצליח.

אם מתחשק לנו להקשיב לבריידי, כדאי להטות אוזן היטב בליל הסדר. אחד החלקים הפופולריים בהגדה, 'דיינו', מציג גישה מקורית להודאה. בשיר הזה אנחנו לא רק מודים על שיצאנו ממצרים, אלא גם מפרטים כל חלק בתהליך. תודה על זה שיצאנו ממצרים. ותודה על זה שנענשו אויבינו. ותודה על זה שנקרע הים. ותודה על זה שעברנו בו על אדמה יבשה ולא בבוץ. ותודה על זה שהתקרבנו להר סיני. ותודה על…

ההודאה המפורטת הזו שמה זכוכית מגדלת על כל ניואנס של טוב בסיפור הגדול של יציאת מצרים. מה יקרה אם נאמץ את הגישה הזו להודאה על הברכות בחיינו? אולי נגלה, אחרי הכל, שכל דבר גדול שאנחנו אסירי תודה עליו מורכב מהמון ניצוצות של אור. ????

גם לכם קשה לחזור לשגרה אחרי חגים או אחרי חופשות? אתם לא לבד. למעשה, מומחים בפסיכולוגיה ארגונית מדברים לא מעט על 'דכאון/סטרס פוסט-חופשה' כתסמונת שאופיינית לעובדים שחוזרים למשרד אחרי כמה ימי חופש. אחרי הכל, רובנו מנצלים חופשות וחגים למנוחה, טיולים, התאווררות, ומפגש עם משפחה וחברים. החזרה לעבודה, לעומת זאת, כרוכה בהתמודדות עם עומסים שהצטברו בהעדרנו ומאבק חזיתי עם תיבת דואר נכנס עולה על גדותיה.  

במילים אחרות, יום או יומיים אחרי שחזרנו מהחופשה, קל לשכוח שהיא הייתה בכלל.

בתפילת המועדים היהודית מופיע משפט ייחודי, שרלוונטי לתחושות הללו: "והשיאנו את ברכת מועדיך, לחיים ולשלום, לשמחה ולששון".

אחד הפירושים המקובלים למילים הללו הוא שאנחנו מבקשים שנזכה לשאת אתנו את ברכת המועד גם הלאה. מהי ברכת המועד? כל האנרגיות הייחודיות של החג. לכולנו קל לחשוב על דברים כמו משפחתיות, הווי ומסורת שחווינו בחג ושהיינו רוצים לקחת אותם איתנו, כמו קמע, כשאנחנו חוזרים למרוץ היומיומי הרגיל. 

כשאנחנו חוזרים לעבודה ומנסים נואשות לתעדף את המשימות שהצטברו, שווה לעצור רגע, לנשום, ולהיזכר ברגעים היפים של החג. ברכת המועדים נועדה כדי שנישא אותה הלאה, כך שתאיר לנו גם את השגרה האפורה.